1. על משפחת לס וה'מעורבים'

רציתי לשאול את הגולשים אם הם חושבים שזה קל לכתוב כל יום 'מעורב' עם כמה פרקים, כבר חודש רביעי וחצי ללא כדורסל. אולי למעשה רובכם כלל לא חשבתם על זה, וזה מובן לחלוטין.

רציתי שתדעו שזה לא דבר קל המעורבים האלה, ושזה לוקח זמן רב למצוא מה לכתוב, ואיך לעשות זאת מעניין, בוקר אחרי בוקר, בוקר אחרי בוקר. אני לא מבקש זרי דפנה. בגילי כל מה שאני מבקש זה להתעורר עם גייל שלי, ולהעביר עוד יום נחמד ללא טראומות. סתם יום על הכיפאק (גייל שלי נידלקה על דבר חדש – סרטים ישראלים!). סתם רציתי להזכיר לאלה שקוראים את ה'מעורב' אוטומטי כמעט כל בוקר שלפעמים זאת קריעת תחת רצינית לפרסם משהו שקוראים הרבה יותר צעירים ממני ימצאו מעניין.

אולי ישנם ביניכם כאלה החושבים "מה עוד יש לזקן הזה לעשות מלבד לכתוב לנו? הוא בוודאי תקוע עם אשתו בדירה כל היום אז הכתיבה היא למעשה הבידור היחיד שלו".

FAIR ENOUGH.

אבל רחוק מהמציאות. אנחנו ממתעוררים בבוקר ב-8 או 9 (הזקנה הולכת לישון בערך ב-23:00, אבל מחלת הפרקינסון גוזלת המון אנרגיה, אז שינה של 9, 10 שעות היא רפואה מצויינת עבורה; אני הולך לישון בחצות או ב-1:00 (היום נראה לי שב-1:00 כי אני עובר עתה על המעורב ומתקן פה ושם, וכבר 12:37)

אחרי ארוחת בוקר פשוטה וסטנדרטית ביותר – סיריאל גרנולה עם יוגורט, ואיזה פרי, (וכמובן קפה), אני עושה עם גייל 20 דקות עד 30 דקות של מתיחות גוף לפי קצב מוסיקה. הרפואה הטבעית היחידה לפרקינסון (מלבד הכדורים שהיא לוקחת) היא תפעול גופני. אז אנחנו עושים חצי שעה 'מתיחות', נכנסים למקלחת, קוראים את הדואר, מסתכלים על הסלולרים, שולחים מסרים, וב-10:30 אנחנו למטה בבריכה (המפוארת!) של הבניין. התנדבתי לתת שעורי AQUATIC EXERCISES לדיירים. חשבתי שרק כמה דיירים זקנים כמונו יופיעו. מה קרה? אין זקנים כמונו בכל המגדל. הופיעו רק חתיכות מעולם אחר וצעירים. שטפון של פצצות מכל המגדל. הבניין שלנו מלא בצעירים העובדים בדאונטאון אטלנטה במגה חברות – היי טק, כספים, קומודטי מרקט – וכן עורכי דין, רופאים, וכאלה. ביניהם גם שחקן כדורסל מההאוקס, ועוזר מאמן של הברייבס בבייסבול. הרבה מהם עובדים כעת מהבית, אבל רק 25 מורשים לבריכה באותו זמן. אחד לקח הנהגה ועושים דרכו RESERVATION לשעורי הכושר בבריכה. כולם מפוזרים בבריכה (כולל גייל וכמובן אני) ובגלל שרוב הפטרונים הם בגילאי 35-45 עלי לתת להם שעה של AQUATIC AEROBIC רציני. (כל כמה דקות עלי לעצור בגייל שמנסה לעשות הכל ועלי לעצור בעדה).

צהריים אנחנו לא אוכלים. רק שותים מיץ גזר או קוקטייל פרות שאני מכין (בד"ג אפרסק, בננה, מנגו, כמה תותים, ו-BLUEBERRIES). יושבים על המרפסת (כשגייל איננה משום מה – הטלםון הביתי או שרותים – אני מיד תופס משקפת ומלמעלה המראה ממש מרתק!), עונים לאימיילים, פייסבוק, אני ניכנס לאתר, וקוראים את עיתון הבוקר. ב-1:30-1:45 נכנסים למיטה. גייל ואני חיים כל כך הרבה שנים יחדיו שההרגלים שלנו הפכו תאומים משך השנים. למשל? היא בחייה לא לקחה NAP – תנוחת אחרי הצהריים. אני כל ימי חיי התרגלתי לסגור עיני ולהירדם ל-20 דק' – 30 דק'. עשיתי זאת אפילו באוניברסיטה כשהייתי יורד לחדר הטריינר וחוטף תנומה קצרה. זה נותן לי מה-זה אנרגיה לשאר היום. גייל התרגלה לזה, ואנחנו עושים זאת כבר 30-35 שנה. (כמובן שעד לפני כמה שנים היינו מנצלים את שעת ה-NAP גם לדברים אחרים)

ב-15:00 מסיבת העתונאים בטיווי עם ה-PRESS SECRETARY של טראמפ (קטלייאן). אגיד לכם מה: היא פצצה לא רגילה, פקחית ומהירה לאללה. זה הפך לבידור היומי. העתונאים מפציצים אותה עם כל האימרות המטורפות של טראמפ בבוקר (בד"כ ב-10 בגן השושנים של הבית הלבן) והיא צריכה להוציא אותו מכל החורים שהוא ניכנס אליהם. היא עומדת במשימה בצורה מרשימה. קצת משקרת – לא נורא, כשזה יוצא משפתיים כאלה זה בסדר – ופשוט מנסה להפוך שחור ללבן, וכשעתונאי מסויים לא מוותר, היא פשוט עוברת למישהו אחר. לא עושה חשבון לאף אחד.

אנחנו יורדים ב-16:00 לחדר הכושר בבניין כי לגייל חשוב לרכב על STIONARY BIKE לפי קצב מוסיקה משתנה. אני מרים משקולות 20 דק' והולך על ההליכון 20 דק' במהירות 3.4 מייל לשעה (בערך 5.6 ק"מ לשעה) ועולים הביתה למקלחת שנייה. ביום הבא אנחנו מתאמנים בבית על פי סרטון שערכתי עבור גייל – סרטון של התעמלות בתנועה לפי קצב משתנה. הדבר החשוב ביותר במחלת הפרקינסון הוא למוחה לדבר באופן קבוע עם שריריה בעת תרגול. בינתיים – כבר שנה שלישית למחלתה – אין כל השפעה שלילית על תפקודה ומי שלא יודע, לא יבחין שהיא חולת פרקינסון. הרופאים בגרינוויל וכאן באטלנטה נותנים את כל הקרדיט לאימון הגופני הדו-יומי (והרציני!) שלה.

ארוחת הערב היא תמיד סלט שאני מכין מראש לארבעה ימים והוא נשמר בסיר הרמטי מיוחד במקרר, והוא טרי וטעים אחרי ארבעה ימים כמו ביום הראשון. בד"כ סלט 'ישראלי', אבל אני משנה אותו כל פעם. את המנה הראשית והתוספות אנחנו מקבלים יום-יום טרי מבושל ע"י חברה טובה ישראלית של בתי אפרת (המנהלת את המכון לבריאות הנפש שלה MENTAL WELLNESS OF ATRLANTA, בנוסף לקליינטית שלה, ואין לה זמן לבשל), והחברה – סימה, מרוקאית במוצאה – מביאה יום-יום דינר לביתה של אפרת, ואפרת נתנה לנו 'מתנה' והיא הוסיפה אותנו ככתובת נוספת. היא מבשלת מצויין, בריא, ויודעת את הטעם של אפרת, שהוא גם הטעם של גייל שגידלה אותה ואת סיגל.

שבת וראשון אני השף. אני מת על אוכל ים, וזה הג'וב שלי.

ב-18:30 חדשות היום ב-NBC, ומ-19:00 עם הטלוויזיה, ומתחילה כתיבת 'המעורב'. עד 21:00 לגייל יש את תכניות הטיווי שלה, כולל משחק ג'אופרדי, ותכנית BBC שהיא מתה עליה. אני כותב ומסתכל, מסתכל וכותב. ב-21:00 מתחיל זמן הסדרות או הסרטים. לאחרונה נדלקנו על סדרות חסידים וסרטים חסידיים אבל סיימנו את כולם. לאחרונה נדלקנו על סרטים ישראלים. ב-23:00 או ב-23:30 גייל מחבקת אותי, אומרים לילה טוב, והיא הולכת למיטה. ולי יש שעה – שעה וחצי זמן לגמור את המעורב, לשפר אותו, ופה ושם להוסיף ידיעות קצרות.

'המעורב' הוא התחייבות מהנה. כמובן שלפעמים לא בא לי לכתוב אבל אני מכריח את עצמי. בד"כ זה מין "עינוי מהנה", אבל לו ניתנה לי הברירה לא לכתוב וש'המעורב' יופיע בעצמו, לפחות עדיין עתה, הייתי בוחר את 'העינוי המהנה' הזה.

סתם רציתי לספר זאת פעם ראשונה לכם שאולי אף פעם לא חשבתם על זה, וקבלתם אותו כל בוקר כאילו זה אוטומט שיוצא מה-ATM.

2. עכשיו אנחנו, היהודים, בתוך כל המהומה החברתית (תמיד היינו, אבל כשזה קורה האנטישמיות בארה"ב שוב עולה לכותרות הראשיות)

"תן לי להבין. ז"א שאתה כועס עלי ומכנה אותי כאנטי זה ואנטי זה בגלל שלא אמרתי מה שרצית שאגיד?" כך כותב סטפן ג'קסון באינסטגראם שלו.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

מה שקרה הוא שהווייד רסיבר של הפילדלפיה איגלס דשון ג'קסון כתב כמה משפטים אנטישמים בסושיאל מדיה, כולל השלכה שהיהודים לא משחקים; הם רק בעלי הקבוצות, וציטטה – שהיא "FALSELY ATTRIBUTED" לאדולף היטלר, ש"היהודים WILL BLACKMAIL AMERICA" (יסחטו וירוששו את ארה"ב). וסטפן ג'קסון הצדיק אותו אחרי כל הבקורת עליו בכותבו שהוא – דשון – "WAS SPEAKING THE TRUTH"

היום (אתמול) הגן שוב על שחקן הפוטבול:

n Wednesday, Jackson then doubled down on his defense of the NFL player’s anti-Semitic posts, calling out critics who are upset with his response and repeating a common anti-Semitic trope about Jewish people controlling the Federal Reserve System.

והוא הוסיף:

You know who the Rothschilds are? They own all the banks,” he said. “I haven’t said one thing that’s untrue ye

(מאין הוא יודע על הרוטשלדים רק אלוהים יודע; בוודאי שמע זאת מלואיס פרקן, ראש ה-NATION OF ISLAM, שסטפן ג'קסון ידוע כאחד ממעריציו)

*******

דשון התנצל על הפוסט שלו הבוקר בהודעה ש"אני לא הבנתי שמשמעות הציטטה היא דבר אנטישמי, ו"מי שהבין את הפוסט שלו כשנאה ליהודים לא הבין אותו נכון":

Eagles WR DeSean Jackson has issued an apology after posting images of anti-Semitic messages on social media Monday.

(via @DeSeanJackson10) pic.twitter.com/IODks0ANir

— ESPN (@espn) July 7, 2020

לפני שעה קלה (יום רביעי כמעט בחצות) בתכנית של דון למון ב-CNN גם סטפן ג'קסון הסביר שלדעתו בכל העניין הייתה חוסר הבנה". כשדון שאל אותו אם הוא מתנצל על תגובתו האנטישמית (היהודים והפדרל ריזרב, והרוטשילדים שולטי הבנקים), הוא הלך סחור-סחור וסרב להתנצל. רק כשדון למון שאל אותו כיצד הוא יכול היה להיות כזה לוחם ומנהיג של המלחמה נגד הגזענות בכל פעילותו אחרי רצח חבר הילדות שלו ג'ורג' פלויד, הוא הסכים להתנצל, ואמר, "I NEVER HATED ANYBODY".

כפי שראיתם בטוויטר, הוא אמר:

“I never want to put any race down or any people down. My post was definitely not intended for anybody of any race to feel any type of way, especially the Jewish community,” . 

מה שסטפן ג'קסון אמר באינסטגראם הוא ש-"דשון ג'קסון – שחקן הפוטבול – דיבר אמת ועובדה היא שבעלי הקבוצות (שרובם יהודים) נשארו אילמים בכל ההפגנות המחאה נגד הברוטליות של השוטרים, וכל בעיית אי השוויון לשחורים".

הוא גם הוסיף – ואני לא בטוח אם הוא התכוון להיטלר ולשואה – כשאמר:

Don’t act like your hardships or [sic] more devastating than ours. And u wonder why we fighting for equality,

ובקשר לבעלי הקבוצות הוא כתב:

Truth Hurts. Never waste time explaining to people who never supported u anyway

אחרי שדון למון שאל אותו פעמיים אם הוא מוכן להתנצל על מה שאמר , סטפן ג'קסון התנצל, ואמר, "האמת היא שאני אוהב את כולם" – הכוונה כמובן 'גם יהודים".

וכדי לסיים את הסיפור, סטפן ג'קסון סיים באומרו את משפט המחץ הזה:

I don’t know nothing about Hitler. And I could give a fuck about Hilter,” Jackson said Wednesday. “Today I’m saying to you…fuck Hitler. I love Jews, and I love everyone

3. כמה דברים שלא ידעתם על טורניר כדורסל שנערך בקיץ במקום אחד

כל מי שהיה מעורב בטורנירים של הקיץ למיניהם – אני לא – חייב להכיר את אלברט הול. איתן שטראוס כתב על כך ב'אתלטיק' ואני כמובן מתבסס על מה שהוא כתב. אלברט הול הוא שכבר שנים מריץ את ה-LAS VEGAS SUMMER LEAGUE (יחד עם וורן ל'גארי).

הוא גם מנהל את ה-THE BASKETBALL TOURNAMENT ל-ESPN, הטורניר שכתבתי אליו בו הקבוצות משחקות 'המפסיד יוצא' לשם מטרה אחת: לנצח בגמר ולזכות במיליון דולאר. כל השאר חוזרים הביתה עם כיסים ריקים.

ה-TBT התחיל בקולומבוס, אוהיו, לפני שמגפת הקורונה החלה. הוא מודה שהטורניר לא "הרגיש" כטורניר בתחילה, אך כשזה מתחיל

“Once you’re inside this thing, you can’t go out,” he said of the surreal circumstance. “As much as people say, ‘Oh, you can come and go and there will be some flexibility, blah blah.’ But there really can’t. Once you’re in, you’ve got to follow all the protocol

זה שעור חשוב מאד שהוא אומר שמוטב שהשחקנים והמאמנים יידעו: "לא משנה איזה הוד והדר יספקו להם, הם ירגישו במחנה סגור. הם יידעו שהם סגורים. לא בדיוק בית סוהר אבל אתה מרגיש חנוק. בטורנירים בלאס ווגאס העולם יכול היה להיהרס ולא היה אכפת לי. אתה מרגיש מנותק, ולא כולם מגיבים לזה אותו דבר".

הוא מציע דבר נוסף: לגרום ניתוק מחלט בין הקבוצות. "אסור שיהיה כל מגע ביניהם. הם לא יכולים להיות היום חברים ומחר אויבים. זה לא טבעי. ב-TBT מנענו כל מגע פיזי בין הקבוצות".

אבל ה-NBA נראה הרבה יותר חופשי בעניין. כיצד יפרידו בין שחקנים מכמה קבוצות החיים במלון אחד? זה דבר בלתי אפשרי לחלוטין.

"ב-TBT הבועה קטנה מערב לערב. קבוצה מפסידה – היא טסה הביתה. הפעם, הבועה תישאר שווה ל-8 המשחקים הראשונים, ואז בפלייאוף היא תקטן לאט-לאט. 7 משחקים עד שקבוצה טסה הביתה – אוקיי, במקרה הטוב 4. אבל הבועה כאילו מסרבת להיגמר.

"ב-TBT כל קבוצה ידעה שאם אחד מהשחקנים נמצא חיובי, כל הקבוצה יוצאת מהטורניר ומהבועה. לכל קבוצה הייתה אז היכולת להחליט מה לעשות: להכניס את כולם לבידוד לשבועיים? לחזור לבתי השחקנים? תלוי מאין הם באו. לשכור מטוס פרטי לאף אחד לא היה הכסף. זאת הייתה בעיה שלא רצינו לחשוב עליה. במקרה של ה-NBA כולם יחיו במתח תמידי. כל שחקן שלא ירגיש טוב מיד ירים את המתח של כולם עד שייבדק. והגרוע ביותר, לדעתי? שאין יידע מחלט מה יהיה במקרה של גילוי חיובי. רק כשזה יקרה – יחליטו מה לעשות, בתקווה שזה לא יקרה. זה יוצר מתח בלתי יאומן בין השחקנים".

"ב-TBT הבועה הוקטנה כל יום בחצי. כל יום היו חצי סיכויים פחות מהיום הקודם שמישהו יימצא חיובי. ככל שהטורניר נימשך כן הרגיעה בין השחקנים התפשטה וגדלה. ב-NBA הבועה תקטן כל כך לאט…כל כך לאט…"

אחת הבעיות (והסכנות) הגדולות שאני – מנחם לס – רואה היא העובדה שאם שחקן נגוע הוא אסימפטומטי, בדיקת קורונה לא תגלה זאת. כפי שהיה כתוב בעתון המקומי שלי:

“For 90 percent of the people who are asymptomatic, their test won’t become a positive until after 10 days. So you may come in, I’m good, I’m good.’ Maybe you’re in Day 8 of your positive case, your first test is good. Then all of a sudden, Day 11, you’re asymptomatic, your test comes back positiv

ז"א שיש סיכון שכמה מהאנשים שייכנסו לבועה והם נגועים אבל אסימפטומטים, הדבר לא יתגלה משך כמה ימים, זמן די והותר להדביק אחרים. אגב, גם זה עדיין לא ידוע לחלוטין: האם נגועים אסימפטומטים מדביקים אחרים כמו חולים רגילים, או לא? כל כך הרבה עדיין לא ידוע על ה-COVID19 הזה!